קרה לכם פעם שקפאתם על מקומכם ללא יכולת להגיב ומבלי לדעת מה מפחיד אותכם? את ההשפעות של הלא מודע אנו יכולים לזהות כאשר הן מתבטאות באופן פיזי או רגשי, אך איננו יכולים למצוא הסבר הגיוני לתגובה שלנו.
הלא-מודע או התת-מודע מתייחס למידע שקיים במוחנו, אבל אנחנו לא יודעים מה הוא או לא זוכרים אותו במפורש. למידע זה יש השפעות על הפרשנות הסובייקטיבית של המציאות ועל התגובה הרגשית.
מקורות המידע הלא מודע יכולים לבוא מהילדות, מטראומות שהודחקו או מגלגולים קודמים.
כאשר הופכים מידע לא מודע למודע ניתן לטפל בו ברמה התפיסתית.
הטיפול בשיטת הניאו-הומנולוגיה מאפשר גישה לתת- מודע, ובכך נותן לנו כלים נוספים להבנת המערכת האישית שלנו וליצור תגובה מוחית ורגשית מתוך מודעות ובחירה.
פרופ' יורם יובל, פסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר וחוקר מוח. עומד בראש מכון המוח לחקר רגשות באוניברסיטת חיפה.
"...בשנים האחרונות השתנתה גישתם של רבים ממדעני המוח לנושא הלא-מודע. היום מקובל בעולם המדעי שיש לכל בני האדם זיכרונות שאינם מודעים, המשפיעים בצורה חזקה וסמויה על פעולותיהם ומחשבותיהם... חוקר המוח ג'וזף לדו ועמיתיו הציגו בעשור האחרון הוכחות משכנעות שזיכרון רגשות הפחד נעשה בתיווכו של אזור קטן במוח... אזור זה נקרא אמיגדלה, ...אף שזיכרון לטווח ארוך נרשם גם בהיפוקמפוס (זיכרון מפורש) וגם באמיגדלה (זיכרון מובלע של פחד), קיימים הבדלים גדולים בין זיכרונות שעברו עיבוד בשני החלקים הללו במוח. ההבדל הראשון והחשוב ביותר הוא ביכולת לשכוח. ההיפוקמפוס הוא שכחן גדול. האמיגדלה, לעומת זאת, אינה שוכחת דבר... הבדל נוסף הוא שזיכרונות ההיפוקמפוס הם לרוב מודעים, ואילו זיכרונות האמיגדלה אינם כאלה. יתר על כן, ההיפוקמפוס דייקן וזוכר פרטי פרטים והאמיגדלה זוכרת "בערך".כיצד מתרחשת שיכחה טראומטית? היום ידוע שבעת מצוקה קשה מופרשים הורמונים שתפקידם לסייע לגוף להתמודד עם מצב החירום שהוא נתון בו. אחד ההורמונים הוא אנדרנלין. הורמון נוסף המופרש במצבי חירום הוא קורטיזול. לקורטיזול במינונים גבוהים יש השפעות מנוגדות על ההיפוקמפוס ועל האמיגדלה. הוא גורם להפסקת פעילות ההיפוקמפוס, אך מגביר את פעילות האמיגדלה. במילים אחרות, בתנאי לחץ נפשי קשה ייתכן שההיפוקמפוס, שתפקידו לתעד בזיכרון מפורש את מה שקרה, יצא מכלל פעולה. באותו זמן פועלת היטב האמיגדלה, שתפקידה לזכור בזיכרון מובלע ובאופן לא מודע את תגובת הפחד ואת הגירויים הקשורים לה. התוצאה עלולה להיות שהטראומה עצמה נשכחת, אף שניתן לפעמים, בתנאים מסוימים, להיזכר בה. אבל הפחד והאימה של הטראומה נזכרים היטב, וכך גם הגירויים הקשורים בה....עודף קורטיזול פוגע זמנית בתפוד ההיפוקמפוס. בנוסף לכך, כשהטראומה קשה ומתמשכת, עלול להיגרם נזק קבוע להיפוקמפוס. בסדרת מחקרים מקוריים שנעשו בשנים האחרונות בדקו דגלס ברמנר, דניס צ'רני ועמיתיהם באוניברסיטת ייל את גודל ההיפוקמפוס ואת תפקוד הזיכרון המפורש אצל שתי קבוצות מטופלים: חיילים משוחררים שסבלו מתעוקה פוסט- טראומטית בעקבות מלחמת וייטנאם, ונשים וגברים שעברו התעללות מינית או גופנית ממושכת בילדותם. בשתי הקבוצות, שהושוו לקבוצות ביקורת, נמצא שההיפוקמפוס של המטופלים, שגודלו נמדד בהדמיית מוח ממוחשבת, היה קטן יותר מההיפוקמפוס של אנשי קבוצת הביקורת. גם הזיכרון המפורש של אנשי שתי קבוצות המטופלים, שנמדד במטלות שונות כגון שינון סדרת מילים, היה גרוע יותר ביחס לאנשי קבוצת הביקורת. “ (פסיכואנליזה - הלכה ומעשה/ בעריכת ד"ר יוסף הטב).
נורמן דוידג' – פסיכיאטר, פסיכואנליטיקן, חוקר , סופר ומשורר. מרצה באוניברסיטת קולומביה ובחוג לפסיכיאטריה באוניברסיטת טורנטו.
ההיפוקמפוס, שתפקידו המרכזי הוא זיכרון וזיהוי ההקשר במצבים רגשיים,מתכווץ בדיכאון. כאשר מטפלים בדיכאון בתרופות נוגדות דיכאון, נמנעת התנוונות ההיפוקמפוס המאפיינת מקרים של דיכאון שאינו מטופל תרופתית. ( פורסם ב: Proceedings of the Natinal Academy of Sciences of the United States of America, 2001). "תרופות נוגדות דיכאון מביאות לגידול במספר תאי הגזע שהופכים לתאי עצב חדשים בהיפוקמפוס...מאחר שאנשים שמצבם משתפר במהלך טיפול נפשי נוכחים לדעת שגם זיכרונם משתפר, ייתכן מאוד שגם טיפול ממריץ צמיחה של תאי העצב בהיפוקמפוס.” (המוח הגמיש/ נורמן דוידג', עמ' 241).
ג'וזף לדו, פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת ניו-יורק:
"רעיון המערכות הנפרדות היוצרות זיכרונות מובלעים וזיכרונות מפורשים של רגשות רלוונטי להבנת האמנזיה של הילדות, אותה אי יכולת לזכור חוויות מן הילדות המוקדמת, עד גיל 3 בקירוב.” (המוח הרגשי/ ג'וזף לדו, עמ' 175)
"הפסיכולוג החברתי ג'ון ברג הראה בניסויים רבים שאפשר להפעיל רגשות, עמדות,מטרות וכוונות שלא במודע, ושכל אלה יכולים להשפיע על האופן שבו בני אדם חושבים על מצבים חברתיים ופועלים בהם. … ברג טוען שכאשר אדם נעשה מודע לדעות קדומות ומאמץ ערכים השוללים אותם, הוא יכול לשלוט בהן. אך היכולת לעשות זאת תלויה במודעות להשפעות הלא מודעות.” (המוח הרגשי/ ג'וזף לדו, עמ' 53-54)
Comments