מידע מהילדות המשפיע על הזוגיות – תאהבי פחות.

הסיפור הבא מדגים איך משפט אחד שהופך לדפוס חשיבה קובע את ההתנהלות הרגשית.

עינב( שם בדוי) גדלה בבית בו אמא שלה לימדה אותה שבזוגיות יש תמיד צד אחד שאוהב יותר וכדאי להיות הצד האוהב פחות.

אמא שלה גם אמרה לה שהיא יפה וחכמה ושאר מחמאות, להן עינב לא האמינה, כי זו אמא שלה והיא חייבת להגיד דברים כאלו. לתפיסת העולם על זוגיות היא דווקא כן האמינה. שימו לב איך המערכת 'בוחרת' במה להאמין על פי תבנית מולדת.

לעינב לא היה לה חבר רציני. בשנות ה-20 המאוחרות שלה התחיל לחזר אחריה מישהו. היא לא התלהבה ולא הראתה עניין, אך הוא התמיד והתמיד בחיזוריו במשך חודשים ארוכים. בסופו של דבר היא נענתה לחיזוריו והם הפכו לזוג. היא נהנתה מתשומת הלב שהרעיף עליה. למחמאות שלו היא כן האמינה והיא אהבה להיות נחשקת ורצויה. אחרי זמן מה התחתנו, בעיקר בגלל שהוא לא אזרח ישראלי והנישואין הפכו את הדברים הטכניים לקלים יותר.

היא עזרה לו בהרבה עניינים בירוקרטיים, גם בגלל שהיא מאורגת וגם בגלל מחסום השפה שהקשה עליו. היא תיפקדה כמבוגר האחראי לדבריה. קצת כמו מזכירה. היא לא אהבה כל כך את החברים שלו וגם לא את העובדה שהיה מעשן גראס איתם. היא לא אהבה את השעות שבילה מחוץ לבית. האמת, שהיא לא באמת אהבה אותו ואחרי כמה שנים היא הודיעה לו שהיא רוצה להתגרש.

ההפתעה הגיעה כשהוא הסכים. הם אכן התגרשו. פתאום היא איבדה את המסגרת ה'בטוחה' שלה, את התפיסה שהיא נורמלית ומתקדמת בחיים.

עינב פעלה בדיוק לפי ההנחיות של אמא שלה. היא אהבה פחות, או לא בכלל. היא כביכול היתה הצד החזק בזוגיות וייתכן שאם לא היתה רוצה להתגרש הם היו נשארים ביחד. בכל שנותיה היא בכלל לא התייחסה למה שהיא מרגישה אליו באמת. היא פעלה על אוטומט שהנחה אותה איך להשיג זוגיות. היא לא בחרה בו מתוך מודעות. היא בכלל לא ראתה אותו. היא סבלה במערכת היחסים ולא בגלל שהוא היה כל כך נורא. בגלל שהיא התחתנה עם מישהו שהיא לא אוהבת. כל מה שנשאר לה לעשות איתו זה לראות איפה היא היתה רוצה שהוא ישתנה. גם אחרי שנפרדו היא לא התגעגעה אליו, אלא להגדרה שהוא סיפק לה.

אמא שלה התכוונה ללמד אותה איך להיות בעלת הכוח. בפועל היא לימדה אותה להיות תלויה. תלויה בכך שבן הזוג שלה יאהב אותה יותר מבלי לייחס חשיבות להרגשה שלה. תלויה בהגדרות חיצוניות שנותנות תחושה של התקדמות במקום להקשיב ללב.